ירושלמי- מהותה של העבדות

שֵׁ?שׁ שָׁנִ?ים יַעֲבֹ?ד וּבַ?שְּׁבִעִ?ת יֵצֵ?א"
מפני מה העבד משתחרר, האם מפני שסיים את חובתו לעבוד שש שנים, או מפני שהשנה השביעית משחררת אותו?
בתלמוד הירושלמי מדגישים, שהשחרור חל ע"י המפגש של העבד עם השנה השביעית.

לשון הירושלמי:
"כתיב: 'שש שנים יעבד', יכול יוצא בסוף שש? תלמוד לומר: 'ובשביעית יצא'. יכול יצא בסוף שבע? תלמוד לומר: 'שש שנים יעבד'. הא כיצד? עובד כל שש ויוצא בתחילת שבע."

העבד קנוי לאדונו, עד שעה שבה מתחילה השנה השביעית, ואז חל עליו שחרור, מכח סגולת השנה השביעית.
כהמשך הבנה זו, שואלים בירושלמי, האם הוא משתחרר גם כאשר מגיעה שנה שביעית של עולם, כלומר שנת שמיטה? ואומרים שלא, ויש כתוב מיוחד שמלמד שרק שביעית שלו משחררת אותו ולא שנת שמיטה. עצם המחשבה ששנת שמיטה תשחרר את העבד, מלמדת שתוכן השחרור חל ע"י השנה השביעית.

לעומת זאת, בתלמוד הבבלי אין כלל מחשבה ששנת שמיטה תשחרר את העבד, ולא צריך מיעוט מיוחד בכתוב למעט את זה.
נראה שבבבלי מבינים שחוק העבדות דומה לחוזה עבודה של שש שנים, ומשעה שסיים את חוק עבדותו בשש השנים, הוא משתחרר. בבבלי לא מוזכרת השנה השביעית, בעניינו של העבד.

ההבדל הזה עולה בעניין נוסף. עבד עברי שממאן להשתחרר, צריך לומר זאת פעמיים. לומדים את זה מהכתוב: "אִם אָמֹ?ר יֹאמַר? הָעֶ?בֶד" – שתי אמירות. בבבלי אומרים ששתי האמירות צריכות להיות בסוף השנה השישית. לעומת זאת בירושלמי אומרים: "שתי אמירות: אחת בסוף שש ואחת בתחילת שבע". – גם השנה השביעית היא חלק מעניינו של העבד, אבל לא כשנת עבודה אלא כשנה שעל ידה בא השחרור.

מה שורש ההבדל בין התלמודים?
בתלמוד הבבלי מודגש שהתיקון של העבד, שנמכר בגניבתו, בא על ידי העבדות מבחינה מעשית. ומשעה שסיים את חובתו לעבוד הוא ממילא משוחרר. לעומת זאת בתלמוד הירושלמי, מודגש שהחובה המעשית לעבוד היא תוצאה של תהליך פנימי שהוא עובר על ידי שהוא קנוי ומשועבד לאדון, ורק תוכן עליון, של שנה שביעית, הדומה לשבת, מחיל עליו שחרור. (להרחבה עיין במה שכתבנו בספר "לחזות בנעם" עמ' 176).